עוולות מסחריות – גניבת עין ומוניטין מסחרי.

כללי

במציאות היום יומית, הולכת וגוברת התחרות העסקית והמסחרית בין חברות וגופים פרטיים שמטרתם למתג את מוצריהם בדרך הזולה ביותר ולמכור אותם בדרך המהירה ביותר.

חזונו העסקי של כל בעל עסק הוא הפחתת עלויות ומקסום התועלת על מנת להביא לרווחים גבוהים יותר. לעיתים החזון העסקי מיושם תוך כדי פגיעה בעסק אחר.

אם כך כיצד יכול בעל עסק ו/או גוף פרטי להבטיח שהתחרות העסקית תתנהל באופן הוגן מבלי לחצות קווים אדומים?

רק במקרים מסוימים ישנה אפשרות לבעל עסק ליצור הגנה משפטית על מוצר מסוים או על שם עסק מסוים שצבר מוניטין. במקרים אחרים אין אפשרות ליצור הגנה משפטית למוצרים מסוימים או לשם עסק, מה עוד שגם ביצירת הגנה משפטית למוצר מסוים יש משום שיקולים של עלות מול תועלת.

כך למשל, בעל עסק יכול להקנות הגנה משפטית על מוצר מסוים שמהווה מדגם רשום כהגדרתו בחוק, לרשום פטנט או סימן מסחרי על מוצר אחר שעומד בקריטריונים הנדרשים לרישום פטנט או לרישום סימן מסחרי.

בנוסף, המחוקק יצר מספר חקיקות אשר נותנות הגנות משפטיות ומזכות בעל עסק שנפגע כתוצאה מביצוע עוולה מסחרית כלפיו. מטרתן של הגנות אלו לנסות ולצמצם תחרות לא הוגנת תוך שמירה על שוק חופשי.

יודגש, כי בהתאם לחוק עוולות מסחריות ובהתאם לחוקים אחרים (חוק זכויות יוצרים) קיימות הגנות נוספות, הכל בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין.

רוצה לשאול שאלה הכנס לפורום ליווי עסקי ושותפויות.

עוולת גניבת עין

סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות קובע, כי :

“לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר”.

יסודותיה של עוולת גניבת העין, כפי שנקבעו בפסיקה הם שניים:

  1. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.
  2. הוכחת הטעייה – בהוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובים הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלכליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר”.

העוולה הנוכחית של גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, דורשת עדיין, לעומת זאת, כי יתקיים יסוד מסוים של הטעיה, אף שדי עתה בכך כי המצב המטעה מתייחס לקיום זיקה בלבד בין המוצרים או השירותים של הצדדים, ולאו דווקא לזהות של המקור.

ההלכות בפסיקה הוסיפו וקבעו,כי יכול שהטעות תיגרם שלא כתוצאה מסימון המוצר אלא מתכנות ומאפיינים ייחודיים למוצר, שאותן מקשר הצרכן דווקא עם מוצרו של התובע כך שזיהוי המוצר בציבור יכול שיעשה עפ”י עיצובו המיוחד, או אף על פי צורתה החיצונית של אריזתו, ובלבד שהייחוד הוא הגורם לרכישת המוצר, שכן ההטעיה נוצרה בעת ההתבוננות בעיצוב החיצוני.

על מנת להוכיח שמדובר בעוולת “גניבת העין” יש להראות, כי יש מוניטין למוצר המקורי או לשם העסק של המבקש להגן על המוצר ו/או שם עסקו , והמוצר או שם העסק הועתק על ידי צד אחר שאין לו כל קשר עסקי עם המבקש.

המוניטין

המושג “מוניטין” בהקשר הנדון מתייחס לתדמיתו החיובית של המוצר ולהכרת הציבור בו בתור שכזה. מוניטין [goodwill] הם בגדר קניין. מדובר למעשה, בשם מסחרי או בתדמית של עסק או אדם שהודות להכרה שקנה לעצמו קיים ציבור של לקוחות שיש לו עניין לרכוש ממנו מוצרים ושירותים.

אין להגביל את התובע המבקש להוכיח את קיומו של מוניטין לסוגים מסוימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולאו דווקא בסיווגה. לגישתו, לא מן הנמנע כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר, יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות.

לגורם זה יש משקל ראייתי נכבד בשאלה האם בוצעה עוולה של “גניבת עין”; כאשר התובע בגניבת עין מצביע על שימוש נרחב במהלך תקופה ממושכת בסימן או בתיאור מסוים בסחורתו, סיכוייו להצליח גוברים.

החשש להטעיה

בפסיקה נקבע, כי חיקוי מכוון של מוצרו של המתחרה מעיד לכאורה על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות. המושג “חשש סביר” הוא בעל מימד אובייקטיבי; אין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעייה. כן, אין צורך בהוכחת הטעייה בפועל, אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעייה בלבד.

זאת ועוד, בפסיקה, נקבעו מספר מבחנים המשווים בין המוצר המקורי למוצר המפר, לשם קביעת הדמיון ביניהם, ואלו הם:

  1. על פי המראה והצליל.
  2. על פי סוג המוצר, חוג הלקוחות וצינורות השיווק של הטובין.
  3. על פי כל שאר הנסיבות ומבחן “השכל הישר”, תוך הצגת השאלה: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש במוצר שלו? העלול הציבור, מחמת הדמיון לערבב במוצרים, ולחשוב שמוצר של פלוני הוא מוצר של אלמוני?”

לסיכום

היה והתובע בעוולת “גניבת עין” יוכיח כי יש לו מוניטין במוצר ו/או בשם העסק המועתק וכי יש חשש להטעיית ציבור הצרכנים שמא הם יטעו לחשוב כי מדובר במוצר ו/או בשם עסק של העוסק המפר יזכה התובע להגנה מכוח חוק עוולת מסחריות ולפיצויי כספי של עד 100,000 ₪ לכל עוולה, בלא שיידרש להוכיח את הנזק שנגרם לו.

חשוב לציין כי לעוסק המפר תהא הגנה אם יוכיח, כי שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין.

מאידך, בנסיבות מסוימות, לתובע בעוולה של “גניבת עין” יעמדו עילות תביעה נוספות בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט ולפקודת הנזיקין.

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

כל זכויות היוצרים והקניין הרוחני המופיעים באתר זה שמורות לרבות, הטקסטים, התיאורים, עיצוב האתר, התמונות, וכל חומר אחר הכלולים בו, אם לא נאמר מפורשות אחרת, שמורים למשרד עורכי דין הרשקוביץ ושות’ בלבד. אין להעתיק להפיץ, לשכפל, למכור, לפרסם, לשדר או לעשות כל שימוש מסחרי כלשהו בכל או בחלק מתכניו של האתר וכל דבר אחר המוצג באתר אלא אם ניתנה רשות במסמך לכך בכתב ומראש ממשרד עורכי דין הרשקוביץ ושות’©

מאמרים נוספים

צרו קשר